למד על שושלת החשמונאים הירושה תקופות השלטון ויחסם עד קץ הימים

משפחת כוהנים מפורסמת ממודיעין ביהדות הם נקראים גם ” החשמונאים ” או “המכבים” הם שייכים לאותה קטגוריה של האומה היהודית שנשארה נאמנה לאלוהים למרות כל הקשיים והנסיונות, גם בתקופות שבהן לאומי. וחיי הדת הגיעו לתחתית. הם הצליחו – לתקופה מוגבלת – להחזיר את הגאווה הלאומית. האסמונים היו משפחה של לוחמים, אך ההיסטוריה של האסמונים מעידה בבירור על עוצמת הקנאות הלאומית שלהם, אשר ייבשה את כוחה של אומתם יותר מאשר כל הרדיפות שהטילו עליהם אויביהם, וחילקה את האומה לצדדים לוחמים. , שחלקם נשאו עוינות זה כלפי זה. האסמונים לא היו מסוגלים – לאורך ההיסטוריה שלהם – לאסוף את כל העם כדי לעמוד מאחוריהם כאיש אחד בימי שלטון המקדונים והסורים אין ספק כי – מנקודת מבט זו – הייתה השפעה רבה לאלפי החיילים העברים שלחמו תחת דגל יוון. המקורות החשובים ביותר למידע שלנו על תקופה זו הם ספרי המכבים ותולדות היהודים ומלחמותיהם מאת יוסף בן מתתיהו, אמנם הוא הסתמך על ספרי המכבים ככל יכולתו, אך גם שאב ממקורות אחרים. שעליו איננו יודעים דבר כעת. המילה אסמונים נגזרת מהמילה העברית “חסמן” (או אסמונוס), שמשמעותה “עושר”. חסמן היה כהן ממשפחת יהויריב [או יויריב – (מק’ א’, א’; דברי הימים א’ כ”ד, ז)] באשר לשם המכבים, הוא לקוח מהתואר יהודה בן מתתיהו. וייתכן שהיא נגזרה מהמילה העברית “מאקה” שמשמעותה “פטיש” או “מכבי” שמשמעותה “הארורים” או שהן האותיות הראשונות של ביטוי עברי שאומר: “בין האלים, ה’ מי יכול להיות. כמוך?” האותיות הראשונות הללו נכתבו על דגלי המכבים.

1- מרד המכבים:

אנטיוכוס אפיפנס חזר בשנת 169 לפני הספירה. ממלחמתו במצרים, מנע ממנו כוחה של רומא לקצור את פירותיה, כי – שנה לאחר מכן, בקרב הרביעי – היא הורתה לו בתקיפות, באמצעות פומפלואה איניאס, לעזוב את מצרים באופן מיידי ולתמיד, כך ארבע מלחמותיו האויב הישן שלו הפך לעקר וללא פרי. היו לו חשדות רעים נגד היהודים, וכשהסכסוך ביניהם על הנהגת הכהונה נתן לו את ההזדמנות, הוא נחוש לחסל את קוץ היהדות ולמחוק את דתם השונאת כך הופיע אפולוניוס (ויוסיפוס אומר שהוא המלך בעצמו ) בשנת 168 לפני הספירה. לפני ירושלים, אז הרס את העיר, חילל את בית המקדש בהקרבת זריעה על מזבח העולה, הרס את כל ספרי הקודש שיכל לשים את ידו, מכר מספר רב של יהודים ומשפחותיהם בשוק העבדים, אסר ברית מילה. ועשה את עונשו מוות, ובכך פתח את התקופה האפלה שחזה הנביא דניאל (דניאל 9:27), וכך חרט אנטיוכוס את שמו בדם ובדמעות. מול העריץ הנורא הזה, והניסיון האלים הזה למחוק את דת ישראל ואמונתם העתיקה, התקוממה משפחת המכבים והובילה מאבק נואש להגנת העצמאות היהודית. נראה בסיכום הבא באיזו מידה הם הצליחו בג’יהאד שלהם.

2- מתתיהו:

מתתיהו היה כהן בית יהויריב בזמן המרד. סביר להניח שהוא היה פליט מירושלים המתגורר במודיען שברי יהודה, ממערב לירושלים, וייתכן שקנה ​​שם חווה. כשהסורים ניסו להכריח אותו להקריב קורבן לאלילים, הוא לא רק סירב, אלא הוא הרג אדם יהודי שהגיע למזבח. של היהודים, כרך יב, פרק שישי) והמשיך בדרכו אל המדבר, הורס את המזבחות הפגאניות, וקבוצה גדולה של יהודים נאמנים הלכה אחריו. כאשר נהרגו אלף מחסידיו כתוצאה מהימנעותם מלחימה בשבת, הוא התיר ליהודים להילחם באותו יום, ובשנת 167 לפנה”ס. הוא התמוטט תחת כובד המשא הגדול, והותיר את השלמת העבודה לחמשת בניו: יוחנן (ירקן או גדיס), שמעון (מתי), יהודה (מכבי), אלעזר (אורן) ויונתן (אפוס). על ערש דווי, מונה שמעון כיועץ ויהודה כמנהיג צבאי של התנועה (מק’ א’ ב’:65, 66), ולכן על שני אלה, יחד עם יונתן, היה הנטל להשלים את העבודה.

3- יהודה המכבי:

(מ-166-160-00 לפנה”ס): יהודה הוכיח שהוא ראוי לאמון שנתן בו אביו עם התובנה הנוקבת שלו הוא היה בעל גאון צבאי יוצא דופן, והוא היה חכם מאוד, והוא היה כמו אריה אומץ לב, וכמו נשר במהירות ההתקפה שלו הוא מזכיר לנו שיבח מאוד את יהושע, המנהיג הגאון של ישראל. כל קרב שלו היה נגד כוחות עדיפים עליו במספרים, וניצחונותיו הכו אימה בלב הסורים. לילה אחד הפתיע את כוחותיו של המפקד אפולוניוס, הרג רבים מכוחותיו ופיזר את השאר, כפי שעשה את אותו הדבר לשרון (מק’ א’, 10-24). כאשר החליט אנטיוכוס להטיל משמעת באזורי המזרח, הוא הפקיד את פיקוד המלחמה ביהודה בידי ליסיאס, קרוב משפחתו החביב עליו, והטיל עליו למגר את ישראל ואת דתם השונאת מעל פני האדמה. אז ליסיאס בחר בתלמי, ניקנור וגורגיאס להוביל צבאות חזקים כדי לחסל את ישראל הם חנו עם צבאותיהם באמאוס, דרומית למודיעין, בעוד יהודה וצבאו הקטן עמדו בדרום מזרח אתר האינטרנט של תקלהימנות בדפי המילון ופרשנויות נוספות לתנ”ך .

כשגורגיאס רצה להפתיע אותו בלילה, יהודה ירד כרעם על שאר הצבא הסורי ומחץ אותם ואז פגש את גורגיאס ואת אלה שאיתו, הביס אותם ולקח מהם שלל רב. כפי שהיה מסוגל בשנת 165 לפני הספירה. להשתלט על ירושלים, לטהר את בית המקדש ולחנכו מחדש רק חמש שנים לאחר חילולו, וכך נוצר “חג האורות” היהודי, ובשנה שלאחר מכן בילתה בהשתלטות על חלקים מאידומיאה ומסביב לירדן, מדינת ישראל. בני עמון, ומבצרי אויב אחרים, בעוד שמעון צעד צפונה ושב ושב אסירים יהודים מהגליל וממקורות ירדן.

בינתיים, אנטיוכוס מת בלחימה במזרח, ומותו סימן את קריסת האימפריה הסורית פיליפ מונה לאפוטרופוס של המלך הילד, בזמן שדודו דמטריוס ניסה להדיחו בעזרת הרומאים. המצור של יהודה המכבי על מבצר ירושלים, שעדיין היה בידי הסורים, גרם לפיליפ לעשות מעשה גבורה כדי לרסק את יהודה ואת כוחה הגובר. הוא צעד ליהודה עם צבא חזק וחמוש לעמוד מול הכוח הזה, שהונהג על ידי פילים, בקרב על בית זכריה, אז הוא כופר מולה, בדיוק כמו שאלעזר הרג את אחיו הצעיר, והסורים השתלטו על ירושלים, ועל חומות המקדש. נהרסו, ורק המכבים הצילו את פמליית המלך מהתקפה של אויבו הדרומי (מלך מצרים), אז נסוג ליסיאס לאחר שהשאיר חיל מצב חזק בירושלים, ונראה היה שהכל אבוד, שכן הוא מונה לאלקימוס, מנהיג היהודים הבוגדנים, והאויב המושבע של יהודה, מונה לכהן הגדול.

אז בקידס נשלח עם צבא חזק, והוא ניסה לעצור את יהודה בתחבולות ובהונאה , שגם לא הצליח לקחת את יהודה בתחבולות ובבגידה. בקרב על כפר סלמה הובס ניקנור ונאלץ לסגת לירושלים ומשם לבית חורון, שם תקף אותו יהודה, הביס אותו והרג אותו.

באותה תקופה, כשיהודה נאבק בתקווה ובפחד, הוא פנה לברית עם הרומאים, ברית שלא ראתה את סופה, ומאותו יום התחלפו מעמדו וגורלו הסורים אספו צבא חדש בראשות בקכידס והכוהן הבוגד אלקימוס, והם צעדו לעבר ירושלים, ויהודה פגש אותם ב”אלעזה” באפריל 161 לפנה”ס. בשלושת אלפים איש הוא הצליח להביס את האגף הימני של הצבא הסורי בראשות בכידיס, אך האגף השמאלי הצליח לתקוף את יהודה ולהביסו, וכשדלתות הישועה נחסמו עבור יהודה, אסף סביבו את שלו. האנשים האמיצים ביותר ונלחמו בגבורה עד שרבים מהם נפלו מתים, כולל יהודה. מפתיע שהסורים מסרו את גופתו לידי אחיו יונתן וסימון, שקברו אותו ליד אביו במודיעין.

4- יונתן המכבי:

(160-143 לפנה”ס): מותו של יהודה שיתק את התנועה המהפכנית לזמן מה, תוך שהוא הגביר את נחישותם של הסורים הם ביטלו את כל הפריבילגיות שהעניקו בעבר ליהודים, ורדפו באלימות את תומכי המכבים. עם זאת, הדבר שימש להגברת הקשר בין המכבים שיונתן, האח הצעיר, נטל על עצמו את הנהגתם. האחריות של הנשים והילדים לאחיו ג’ון, אולם בניו של אימרי הצליחו לחסל את ג’ון ואת אלה שאיתו, אז יונתן נקם דמים עבור אחיו. כשבקידס, המפקד הסורי, הפתיע אותו, הוא גרם לו אבידות כבדות ואז חצה את הירדן במנוסה מותו של הבוגד אלקימוס (בשנת 160 לפני הספירה) הציל את המצב, וכוחם של המכבים גדל במהירות פתח במתקפה נוספת על יונתן, המפקד האמיץ והממולח, ועל אחיו שמעון, אך הוא לא הצליח להביס אותו. מצודת ירושלים ועוד כמה מבצרים נותרו בידי האויב.

אבל אירועי 153 לפני הספירה. זה שינה את כל המצב כאשר דמטריוס מצא את כסאו מאוים על ידי אלכסנדר פאלאס (בנו של אנטיוכוס), בעל ברית החביב על הרומאים, וכדי להבטיח את עזרתם של המכבים, הוא הגדיל את הפריבילגיות שלהם כאשר אלכסנדר הצטיין בו בנדיבות ומינו את יונתן לכהן גדול בעל סמכויות מלכותיות, שיחקו המכבים משחק כפול על ידי התגרות אחד על השני. הנהגת הכהונה נותרה פנויה שבע שנים לאחר מותו של אלקימוס, ולכן מינויו של יונתן היווה מקור לסיפוק ליהודים, ודמטריוס, בפייסתם, המשיך להעניק להם משהו שדומה לעצמאות מוחלטת, אך המכבים ידעו. ובכן – מניסיון מר – הערך של הבטחות כאלה. חכמתו של יונתן גרמה לו להתעלם מכל הבטחותיו של דמטריוס ולשים את מבטחו באלכסנדר פאלאס, אז הוא הפגין את חוכמתו בכך שהרג את דמטריוס בקרב עם פאלאס.

יונתן התעלה על כל אחיו, והוא התייצב לצד שנראה כי הוא מנצח, כפי שעולה מיחסיו עם תלמי פילומטר, אלכסנדר פאלאס ודמטריוס כשאופלוניוס – שליט סוריה – תמך בדמטריוס, הפגין יונתן את הגאונות הצבאית של המכבים. , על ידי השגת ניצחון מזהיר עליו, אז נתן לו פאלאס רשות – שהוא השתוקק לו – להרוס את המצודה הסורית בירושלים, שהייתה זה מכבר קוץ בעין המכבים, אך למרבה הצער במהלך המצור קרה כי גם פאלאס וגם פילומטר מתו, אז דמטריוס מצא את ההזדמנות שלו לנקום ביונתן, אבל יונתן הצליח, באמצעות כושר ההמצאה שלו, להביס את המלך במתנותיו הרבות ולהסתפק בחירויות מוגבלות שניתנו לו, והוא ניצל בצורה מבריקה את התככים שהיו משופעים בחצר הסורי. במלחמתו השלישית נגד הסורים השיג – בנס – ניצחון על האויב (מק’ א’: 67-74) עייף מהמאבק הארוך, ומשתוקק למצוא זרוע חזקה להישען עליה – כאחיו יהודה עשה – הוא ביקש לחדש את הברית עם רומא, אבל הוא לא חי לראות את התוצאה של הברית הזאת, כי טריפון, שפחד מיונתן, רימה אותו לכלוא אותו בתלמייס, והרג את כל מי שהיה עמו, ואחר כך. הרג את יונתן גם בפיסקה שבפנים סוריה.

5- סיימון המכבי:

(143-135 לפנה”ס) לפיכך, עמדו המכבים שוב בפני משבר חמור, אך שמעון, בנו היחיד של מתתיהו, קפץ לפרצה וסיכל את כל התוכניות והתחבולות של טריפון. הוא פגש את ערמומיותו בערמומיות שווה ברית עם דמטריוס, והשיג ממנו את הנהגת הכהונה כל ההרשאות הישנות חודשו, והוא נסלח על בריתו עם טריפון, והמכבים החליטו לראות בתקופה זו את תחילת החופש האמיתי שלהם (1 ​​מק 13: 41, 42). מצודת גזר, ואחרונה מכולן, מצודת ירושלים, נפלה לידיהם. בשלוש השנים הבאות הרסו כליל את הגבעה שעליה עמדה הטירה תהילת המכבים הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של שמעון, והידרדרות ההשפעה הסורית סייעה לכך. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר שנבנתה בתקופה ההיא היא קבר האסמונים המפואר, שנבנה על ידי סימון במודיען, ואשר נצפה מהים התיכון. שמעון היה גם הראשון מבין המכבים שהטביע את מטבעו, והוא עמד בעזרת בניו יוחנן ויהודה נגד אנטיוכוס סיידטס בשנת 139 לפני הספירה. רודף כס המלכות של סוריה, ולבסוף נפל טרף לבגידתו של חתנו, תלמי בן אפופוס (מק’ א’ 11:16), במהלך משתה שהוכן לו (135 לפנה”ס). שני בנים, מתתיהו ויהודה, נלקחו בשבי בו-זמנית.

6- יוחנן הורקנוס: יוחנן הורקנוס:

(מ-135-105 לפנה”ס): יוחנן ירש את אביו בכוח ובמנהיגות הכהונה, ומשלחת ששלטונה הארוך חשף את המאפיינים הייחודיים של המכבים למה שהם היו כל האזכורים העתיקים על תקופה זו נעלמו, וכל מה שאנחנו יודע על זה נגזר מכתביו של יוסף הורקנוס החל שלטונו היה בעיצומם של קשיים גדולים עד שאנטיוכוס הופיע לפני ירושלים עם צבא רב עוצמה, והטיל עליה מצור סיים עם המלך שביתת נשק בתנאים נוחים ככל האפשר, בתשלום כופר, והתיר לו להרוס את חומות ירושלים עד שייישר אותן ארצה.

כדי להשיג את הכסף הדרוש הוא פתח את קברו של דוד ובזז את מה שהיה בו (יוסיפוס, כרך עול הסורים הורם מעל צווארו, והוא פתח במלחמת ניצחון. בהתקפת ברק הביס את המחוזות מזרחה של הירדן, החריבה את שומרון ומקדשה, החריבה את ארץ האדומית, ושילבה את אנשיה בעם היהודי על ידי כפייתם להימול. בפעם השלישית בתקופת המכבים, שלח שגרירות לרומא לכרות עמה ברית, ובזמן הזה התעוררה נגדו ובמדינתו רוח הפלגוניות בגלל שנפרד ממפלגת הפרושים ו. הצטרף למפלגת הצדוקים ואויביהם המושבעים, וכך עורר נגדו מרידה על ידי אותם אנשים שהיו מלכתחילה העצב והלב הפועם של המהפכה המכבית.

ההשקפה הקדושה על החיים היהודיים – מלכתחילה – הייתה הליבה של התנועה האוסמונית, ועם השנים התרחב הקרע בין שתי המפלגות הגדולות בישראל, כך שפרידתו מהפרושים הייתה דומה לניתוק מכל המדינות. אוסמונים שקדמו לו ,  ותמצאו עוד על נושא זה באתר של סנט תקלהימנות בדפי המילון ופרשנויות אחרות של התנ”ך .  לב הבעיה הייתה סמכותו הכפולה של הורקנוס, שכן הוא שילב בדמותו את הסמכויות המלכותיות והכוהניות, דבר שאינו מתיישב לחלוטין עם תורת הפרושים.

ככל שהפרושים גדלו בכוחם, הם גדלו גם בשימור מסורות האבות, בעוד הצדוקים דאגו רק לעדות כתובה, ובדרך כלל היו ליברליים ברעיונותיהם. עם הפופולריות הרבה שלו, הוא הצליח לרסן את הסערה. לאחר ששלט שלושים שנה, הוא מת בשלום, קנאו בשלושה דברים: בעל סמכות עליונה בישראל, בעל הנהגת הכהונה ומתנת הנבואה (תולדות אופוס – כרך י”ג, ז).

7- בית גוסס:

(105-37 לפנה”ס): כוכב המכבים החל לרדת עם מותו של הורקנוס, וכל שנותר ממנו היו עקבות שבהן התפשטה הפירוק מכיוון שהורקנוס הכיר היטב את ילדיו, הוא הוריש את הסמכות העליונה לאשתו. והכהונה לבנו הבכור, אריסטובולוס. אבל ברגע שאריסטבולוס התייצב בתפקידו, הוא הסיר את המסכה מעל פניו, תפס את השלטון העליון, קיבל תואר מלכותי, כלא את אמו עד שמתה ברעב, וכלא את שלושת אחיו הצעירים, ולא הותיר אף אחד מהם חופשי מלבד אנטיגונוס. , אשר הורה להרוג אותו במהירות בהתקף טירוף של קנאה לכוח, ואריסטובולוס מת זמן קצר לאחר מכן ממחלה במעיים, אז האנשים לא התאבלו עליו הרבה, אז אלמנתו הניחה את בנו החי הבכור של הורקנוס. , אוניאס אלכסנדר, על כס המלכות והתחתן איתו אוניאס החל את שלטונו בהריגת אחד מאחיו הנותרים והצטרף לצדוקים כפי שעשה אביו.

הוא לחם מלחמות רבות מכל צד בהן הוכיח שגאונותם הצבאית של המכבים לא כבה, וכאשר התגברו מאבקם של הפרושים נגדו, ריסק באכזריות את תנועתם עד שדמם זלג בנהרות (יוסיפוס, כרך י”ג י”ד:ב). ). במלחמה העזה שלאחר מכן הרג אוניאס כ-50,000 מבני עמו הוא שלט בכוח גס, כך שהשנים האחרונות לשלטונו היו שנים אפלות ומדכאות. יוסף בן מתתיהו מזכיר רק מעט מאירועי המריבה ההיא, שהתאפיין באכזריות קיצונית משני הצדדים (יוספוס – כרך י”ג י”ד: ב). למרות שסבל מקדחת מרובעת, הוא המשיך במלחמה עד הסוף ומת במהלך המצור על לראג’בה.

על ערש דווי, הוא יעץ לאשתו להשליך את עצמה על רחמי הפרושים, זאת הייתה עצה טובה, כפי שהוכח מאוחר יותר, שכן היא הצליחה לשמור על כס המלוכה ולמנות את בנה הורקנוס ככוהן גדול (78-69 לפנה”ס), ועם מותה הופיע בנה – שהורחק מענייני הציבור, ומי שצידד בצדוקים – מונה לכס המלכות, ופרצה מלחמה עזה נוספת בה ניצח אריסטובולוס. הורקנוס – משיקולים כספיים עיקריים – הסכים לנטוש לחלוטין את ענייני הציבור.

כאן הופיעה משפחתו של הורדוס, שהייתה חייבת הכל למכבים, פיתתה את חברו הורקנוס לחפש מקלט אצל ארתאס (ארתאס), מלך הערבים בפטרה, אז הוא כרת עמו ברית מלחמה ונצור בירושלים, ואילץ אותו לבקש עזרה מהרומאים, שבעזרתם הצליח לגרש אותו. באותה שנה הגיע פומפיוס לדמשק, ומצא את עצמו בין שלוש מדורות, שם לא רק האחים היו שם, אלא גם מסיבה קדושה גדולה של הפרושים מרימים את קולם. צד אחרון זה דחה את שני האחים אריסטובולוס והורקנוס.

כתוצאה מהערמומיות של אנטיפטרוס, תמך פומפיוס בהורקנוס, אז אריסטובולוס התכונן למלחמה על ירושלים, אך אריסטובולוס המבוהל פגש אותו בהבטחות של כניעה ומתנות כשחסידיו סירבו לקיים את ההבטחות הללו, פומפיוס כלא את אריסטובולוס הקיפו את ירושלים, שנכבשה בכוח ביום הפסחא בשנת 63 לפנה”ס. לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים, נכנס פומפיוס לקודש הקודשים בבית המקדש, ובכך הקים מחסום פסיכולוגי בין הפרושים לרומא, אך הוא לא בזז את בית המקדש, ומינה את הורקנוס לכהן גדול, ובכך סמכותו של המכבים התמוטטו, ומה שבא לאחר מכן לא היה אלא מכות המוות, כאשר אריסטובולוס ושני בניו לקחו את אלכסנדר אנטיגונוס נלקח בשבי לרומא.

בדרך נמלט אלכסנדר וחידש את המאבק העקר ביהודה עד שנמחץ על ידי המפקד הרומי גביניוס. זמן קצר לאחר מכן, אריסטובולוס ברח וחזר הביתה, והראשון, כמו בנו, ניהל מלחמה קצרה, אינטנסיבית אך חסרת תועלת. באשר לאלכסנדר, פומפיוס הוציא אותו להורג באנטיוכיה לפיכך, נותרו רק אנטיגונוס והורקנוס מהנסיכים המקבים. כוחם של האידומאים גדל להחליף את המכבים, ולכן הורדוס, בנו של אנטיפטרוס – כפי שעשה אביו – צידד בהורקנוס נגד אנטיגונוס. .

המהומה והמחלוקות בין הצדדים ברומא וברחבי האימפריה עזרו בכתיבת הפרק האחרון בסיפור האסמונים בסכסוך בין הורקנוס לאנטיגונוס. הורדוס היה ביהודה עם הורקנוס כאשר אנטיגונוס והמוני הפרתים שלו פלשו לארץ ואילצו את הורדוס להתפנות מארץ ישראל. לאחר כיבוש ירושלים בשנת 40 לפנה”ס. דודו הורקנוס שלח אסיר למזרח לאחר שגזרו את אוזניו כדי שלא יהיה כשיר לחלוטין לכהונה (יוסיפוס – כרך י”ד יג:10).

באותה תקופה השיג הורדוס את עזרתו של רומא, שהעניקה לו רשות כלשהי לכבוש מחדש את יהודה. הוא הצליח, בהתקפה עזה שאפיינה את האכזריות ביותר, לכבוש את החלק הגדול ביותר של המדינה, ואז הוא הצליח לבסוף. בשנת 37 לפני הספירה. בכיבוש ירושלים נכנע אנטיגונוס, אך אנטוניוס הוציא אותו להורג באנטיוכיה ביוזמתו של הורדוס, וכך חיסל הורדוס את המכבים.